פסק-דין בתיק תא"מ 8914-03-10

1.         בפני תביעה כספית, בסך של 24,132 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט). התובע הוא מר מאמון פדילה, ואילו הנתבעת היא פלאפון תקשורת בע"מ. יוער כבר עתה, כי לאחר בקשה לדחיה על הסף שהגישה הנתבעת, דחה בית המשפט (כב' הש' ד' גדול) את התביעה בכל הנוגע לרכיב של 4,132 ש"ח, והותיר את התביעה בסך 20,000 ש"ח, בעינה. עניין זה יובהר מייד.

2.         בישיבה המקדמית שנערכה בפני, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תוכרע המחלוקת על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול, וכן על אסופת מסמכים שרשאים הצדדים להגיש.  כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

3.         טענות התובע, בקליפת אגוז, הן: מאז 1998 הוא לקוח של הנתבעת, וברשותו מנוי אחד בלבד. בשנת 2006 גילה להפתעתו, כי על שמו רשום מנוי נוסף שגם עבורו הוא משלם. הגילוי היה עקב העברת הוראת התשלום עבור הקו הידוע לחשבון בנק אחר, והצטברות חוב עבור הקו השני (שלגביו לא היה עכשיו אמצעי תשלום פעיל). חוב זה שהצטבר היה נשוא תביעה שהגישה הנתבעת כאן נגד התובע כאן, ולגביו ניתן פסק-דין שאף הוגש לביצוע בהוצאה לפועל. התובע פרע את החוב בהוצאה לפועל, בסך כולל של 4,132 ש"ח, אולם עומד על טענתו, כי מעולם לא רכש מנוי נוסף אצל הנתבעת, ועל כן יש להסיק כי חתימתו זויפה. טענותיו בעניין זה נפלו אצל הנתבעת על אזניים ערלות. עתה דורש התובע השבת הסך של 4,132 ש"ח, השבת סך נוסף של 10,000 ש"ח, שהוא להערכתו הסך המצטבר ששילם לאורך השנים עבור הקו הנוסף, ופיצויים עבור עגמת הנפש שלו, בסך נוסף של 10,000 ש"ח.

4.         טענות הנתבעת, בקליפת אגוז, הן: התשלום ששולם על ידי התובע היה לפרעון פסק-דין חלוט, המהווה מעשה בית דין בין הצדדים. החוב נשוא אותה תביעה היה עבור שני המנויים שברשות התובע, ולמעשה רוב הסכום נבע מהמנוי בו הוא מכיר. זאת ועוד, מאז מתן פסק-הדין ועד לתשלום חלפה תקופה של למעלה משנה במהלכה היו מגעים בין התובע לבין משרד ב"כ הנתבעת, ופרטי החוב הובהרו, בלא שהתובע מביא תמיהה כלשהי על קיום המנוי הנוסף. לגוף העניין, בשנת 2004 רכש התובע מנוי חדש ומכשיר חדש, וביקש לשייך את הקו המקורי למכשיר החדש, ואת הקו החדש למכשיר הישן. שני הקוים היו ברשותו, והוא חויב עליהם באופן שוטף על פי חשבוניות מפורטות שנשלחו אליו, במשך שנתיים, עד שביקש להעביר את המנוי הישן על שם צד שלישי. לא זו אף זו, אלא שסך החשבוניות עבור הקו החדש הסתכם בפחות מ-2,000 ש"ח, לכל אורך התקופה.

5.         כאמור, הטענה בדבר מעשה בית דין התקבלה ע"י בית-המשפט, והתביעה הועמדה על סך של 20,000 ש"ח, בלבד.

6.         "פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 - פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

7.         מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת  "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

8.         לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק להורות על דחיית התביעה, אולם לא לעשות צו להוצאות לטובת הנתבעת.

9.         התביעה נדחית בזה, איפוא, ללא צו להוצאות .

ניתן היום,  כ"ח תמוז תשע"ב, 18 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: